בית ברנרדה אלבה. האקדמיה למשחק

את גרסיה לורקה, משורר מחזאי ומוסיקאי ספרדי מכירים די טוב בארץ.
 לורקה הצליח לשלב במחזותיו פולקלור עממי עם דרמה פיוטית והפך את הפשוט לגדול. 
הוא נרצח ב1936. במשך שני אמרו שאלו הפשיסטים שהרגו אותו בגלל שהיה הומוסקסואל וקומוניסט. לא מכבר הסתבר שבני משפחתו רצחו אותו. הם אכן היו פשיסטים והוא היה הומוסקסואל. הם חשבו שהוא מבייש אותם. אמרו גם שנעלבו מהדרך בה הוא מציג את משפחתו על הבמה. את זה כבר יהיה קשה יותר לברר. 
במשך ארבעים שנה מיום הירצחו אסור היה להציג אותו או להזכיר את שמו בספרד של פרנקו. שחקניות ספרדיות נסעו לפריז לשחק את מחזותיו. 
הרבה תלמידי משחק עשו את בחינות הקבלה שלהם בהקראת הקינה על מותו של לוחם שוורים.
 התיאטרון שלנו מכבד את מחזותיו ומדי כמה שנים מעלה אחד מהם, בעיקר את ירמה , חתונת הדמים, בית ברנרדה אלבה.
 את אלבה שיחקו אצלנו בעשורים האחרונים הן אורנה פורת והן ליא קניג. בהצגה עם קניג שיחקה רות גלר את אימה המשוגעת בחאן בירושלים גלר שיחקה אל ברנרדה..
 בית ברנרדה אלבה עוסק באלמנה ברנרדה, אישה שתלטנית, שנותרה עם חמש בנות. היא גוזרת עליהן תקופת אבל בת שמונה שנים ואוסרת עליהן לצאת מהבית. והכול כדי שהשכנים לא ידעו מה קורה בבית פנימה. לברנרדה גם אם זקנה, מטורפת, אותה היא כולאת באורווה. 
הסבתא אולי מטורפת, איך היא זו שגם תנבא את מותן של הצעירות בתולות, היא גם תרצה חתן צעיר וגם ילד, כל מה שהאחרות רוצות אך נמנעות מלדבר על כך ומה שהיא השיגה בכל זאת והן לא תשגנה יותר אף פעם. לה היה גבר והיא הולידה.
 אנגוסטיאס, הבת המבוגרת ירשה את כספו של בעלה הראשון של אלבה, לכן היא יכולה להתחתן עם גבר ממשפחה טובה. פפה אל רומאנו , היפה בצעירי הכפר, הוא רוצה להתחתן איתה בגלל כספה, אך בו בזמן מנהל רומן חשאי עם אדלה, הבת הצעירה שהצליחה להתחמק מהבית לפגוש ולהתאהב בפפה אל רומאנו.
 הופעתו של פפה סביב הבית מעוררת את ייצרי כל הבנות ומביאה את המחזה לדרמה הגדולה. את פפה לא רואים על הבמה רק היצרים המודחקים שהוא מעורר משפיעה על כל מערכת היחסים. 
לפני שאתייחס להצגה הזו שראיתי, אני רוצה להזכיר הפקה מוקדמת יותר של המחזה. באמצע שנות השישים פעל בארץ מייקל אלפרדס. במאי נפלא שהצליח ליצור משחקני החאן בירושלים להקה יוצאת דופן. אני זוכר לו גם את הגיחה שלו לתיאטרון חיפה שם בים גרסה נפלאה של גן הדובדבנים של צ'כוב.
 בהפקה שלו לאלבה בחאן שיחקה רות גלר את ברנרדה. אינני זוכר את כל הבנות אך עליזה רוזן ומיכל בת אדם היו רק שתיים מבנותיה של ברנרדה בהפקה הזו, אך לא עליהן אני רוצה לספר. 
בהצגה השתתפה שחקנית אחת נפלאה בתפקיד קטן. הלן קופלוביץ שמתה מסרטן כשהיא צעירה מאוד שיחקה את הזקנה כמו שאף זקנה בארץ לא נראתה ולא שיחקה. 
היא התחילה את הקריירה שלה בחיפה כשיחקה בהפקות הראשונות של חפץ ונעורי ורדלה של חנוך לוין וכבר שם משכה תשומת לב גדולה בתפקידי משנה. 
בבית ברנרדה אלבה בירושלים גילתה עוצמה בימתית קשה לתיאור. תפקידה של הזקנה קטן מאוד, שתי כניסות לבמה לרגעים קצרים בלבד. 
הלן סיגלה לעצמה הליכה כל כך כפופה עד שאפה כמעט נגע בבמה. היא ריסקה את קולה דיברה בקול חלול וסדוק, והמשפטים נשמעו כאילו היא גורסת חצץ בפיה.
 אלפרדס הורה לה לא להיכנס למרכז הבמה, היא קרטעה לאורך הקיר השמאלי הלבן אפור ובכל רגע שהייתה בפינת הבמה לא חשוב מה קרה במרכז המואר, אי אפשר היה להוריד את העיניים מקופילביץ. 
ברגע אחד יש לה התפרצות והיא זועקת שהיא מחפשת חתן צעיר. אנשים עם זיכרון לתיאטרון לא ישכחו את הזעקה הזו לעולם. אני זוכר במדויק כמעט כל רגע שלה על הבמה. 
צריך לזכור שכל מה שאומר מכאן והלאה נאמר על הצגה של בית ספר למשחק ולא של תיאטרון גדול. 
את המחזה ביים מוניר בכרי. יש להניח שהוא מכיר את ההווי וצורת ההתנהגות הכפרית ומה שנוגע בעיקר לנשים המסוגרות בביתן. נכון שאין דין ספרד כדין כפר ערבי אצלנו, אך יש דמיון שעליו היה יכול להסתמך. לצערי הוא לא הצליח לגמרי ליצור, לפחות לאורך רוב ההצגה, את האווירה הדרושה. 
לגבי הנשים במחזה, לא אפרט אותן אחת לאחת, זה לא יהיה הוגן. ממילא כמעט לכל תפקיד יש שחקניות מתחלפות ואינני יודע את מי ראיתי. 
אצל רובן, גם אלו שהכישרון מבצבץ מהן עוד ניכר בוסר מסוים. אף אחת מהן לא הצליחה להעביר באמת את היצרים המודחקים. נכון שדברים נרמזו בטקסט אך על הבמה לא היו לכך סימנים של ממש. יש שם למשל סצנה סמלית מאוד שבה סוס ההרבעה שלהן משתולל באורווה. סמל למיניות המתפרצת שהייתה צריכה לעורר גם את תגובת הבנות, אך הן נשארו מרוחקות מעולם היצר.
 ולא רק שהסוס מיוחם ודופק על הקירות לברנרדה יש פתרון, שיוציאו את הסוס מאורווה ויתנו לו לרוץ בשדה ויכניסו את הסוסות המיוחמות לתוך האורווה. הפתרון של ברנרדה לחיי בנותיה. 
מה שעבד קצת יותר טוב הוא ההתייחסות לרומנטיקה שבמצבים. להתאהבויות השונות באותו פפה אל רומנו.
 חלקן צריכות עדיין לתקן את דרך השימוש שלהן בקול ובעיקר בהיגוי. זה לא ייתכן שנערה ספרדייה תדבר בשפה הנשמעת כהיגוי רחוב תל אביבי בן ימינו. 
בעיה נוספת היא להטיל על שחניות מתחילות טקסט שהוא פיוטי. פיוט וסמלים שהיה להן קשה להביע והן נשארו בעולם נטורליסטי למדי. 
הפריעה לי סצנה אחת שבה אדלה, צעירת הבנות יוצאת בסתר הלילה להיפגש עם פפה בחצר. התנהגותה של השחקנית נראתה כאילו היא בורחת למועדון. משהו מודרני מדי ולגמרי לא ברוח המחזה והמקום. 

אך יש נקודת אור אחת גדולה במחזה. הופעתו של מוחמד בכרי בתפקיד ברנרדה.
 מבלי להיכנס לוויכוח על האיש ועמדותיו הפוליטיות, אומר רק שהבמה הישראלית הפסידה כחמש עשרה שנים של כשרון גדול המתפוצץ על הבמה. 
החרם, שאפשר היה להבין אותו לפרק זמן הפך להיות לא רלוונטי. כשם שאנו לא מחרימים איש מאלו שחתמו על החרמתן של הצגות באריאל, כשם שאיש איננו מחרים שחקנים המתבטאים בדעותיהם הימניות. 
בכרי נענש. אולי לא נסלח, אך חרם על כשרון כשלו הוא עונש לתיאטרון יותר משהו עונד לאיש. 
מהרגע הראשון שהוא עולה על הבמה אי אפשר להסיר ממנו עין. הגבר הגדול הזה משחק את ברנרדה, האישה הנוקשה והמחמירה הזו. בקומתו הגבוהה ושמלתו השחורה הוא מעורר רושם אדיר. 
לא ניסו להפוך אותו לאישה של ממש. לא הדביקו לו שדיים למשל. הוא איננו נשי במיוחד, אך גם לא גברי. הוא דמות רודנית וחזקה. הוא איננו מדבר בצורה נשית, אולי ריכך במעט את קולו, מי יכול לזכור ולדעת מה השנים עושות לקולו של אדם. 
כל תנועת יד שלו, כל מבט מצמית בבנותיו מעוררות סוג של אימה כמעט. 
כשרואים את בכרי משחק את התפקיד קל יותר להבין למה היו פרשנים שטענו שהמחזה הוא למעשה אנטי פשיסטי. נגד פרנקו. נגד השתלטות של כוח ברוטאלי. 
למוחמד בכרי שגם הוא מכיר היטב את חיי הכפריים היה מהיכן לשאוב צורות התנהגות ולסגנן את דמותה של האישה הזו.
 בתמונה השנייה הוא מתרכך. תמונה המתרחשת בלילה.
 כולן לובשות כותנות לילה לבנות. ופתאום ברנרדה – בכרי. מתרככת. מחייכת מבטאת מעט אהבה לבנותיה עד לרגע שבו היא גורמת לדרמה להגיע לשיאה. היא לא התרככה באמת, זו דרכה המניפולטיבית לבדוק מה באמת קורה בלילות עם בנותיה והגבר המסתובב סביב הבית. ובכרי יודע למזג בדיוק את הרוך והערמומיות. 
גם אם ההצגה איננה מושלמת היא ראויה לצפייה ולו רק כדי לראות שחקן גדול העושה בית ספר לשחקנים אחרים בכל תנועה בכל מבט עין. שחקן שעיבד דמות עד לפרטיה הקטנים ביותר. 
ואולי אי אפשר להגיד עושה בית ספר. יש דבר שהוא מעבר לכישרון וטכניקת משחק. יש אישיות בימתית שאותה אי אפשר ללמד. או שיש לך או שאין לך אישיות בימתית. המרכיבים הפנימיים של האינטנסיביות הפנימית, של הכוח והקרינה, את כל זה אי אפשר ללמד. כל מה שיש למוחמד בכרי בכמויות בלתי נתפסות. עד שזו כבר לא שאלה עד כמה הוא שחקן גדול. הוא ממלא את הבמה באישיותו שגם כשהיא מרוסנת היא מתפרצת.
 גם אם ההצגה איננה מושלמת הרי שכהצגת בית ספר המונהגת על ידי שחקן גדול החוויה שלמה.